רבי משה אלשיך- יג ניסן

רבי משה בן־חיים אַלְשֵׂיךְ, הידוע בכינויו "האַלְשֵׂיךְ הַקָּדוֹשׁ", נולד, לפי רוב המקורות, באדריאנופול בסוף שנת ה'רס״ז–ה'רס״ח ונפטר בי״ג בניסן ה'ש״ס בצפת. תלמידם המובהק של רבי יוסף קארו ורבי יוסף טאיטאצק, ראש שתי ישיבות, דיין, שד״ר ודרשן פלאי, שהנחיל לעולם היהודי את פירושו "תּוֹרַת מֹשֶׁה" על התורה ואת הדרשות "מַרְאוֹת הַצֹּבְאוֹת" על נביאים.

אחר־כך נדפסו "מראות הצובאות" (נביאים), "דברים טובים" (קהלת), "משאת משה" (אסתר), "שושנת העמקים" (שיר השירים), "חבצלת השרון" (דניאל), "חלקת מחוקק" (איוב) ו"רוממות אל" (תהלים). כל החיבורים נאספו מדרשותיו, ורבים מהם נדפסו עוד בחייו, דבר המעיד על ביקוש אדיר שמעבר לים באותה תקופה.

כרב ודיין בצפת פסק האלשיך באלפי דיני ממונות ואיסור־היתר. תשובותיו כונסו בחיבור שו״ת "הרב משה" (נותר בכתב־יד ברובו). תלמידו המפורסם ביותר בתחום ההלכה הוא רבי יום־טוב צהלון, אותו הסמיך בה'ש״ב וכתב לו כתב סמיכה נלהב. במסגרתו הציבורית שימש גם שד״ר: בשנת ה'ש״ן יצא לסוריה, טורקיה ופרס לתמוך במוסדות צפת. במסעותיו נודעו סיפורים רבים על ניסים שאירעו לו בדרכים ושעליהם הסתמך בביטחון ה'.

בשנת שמ״ז פרצה בצפת מגפה קשה, והאלשיך יצא לדמשק עם קבוצת תלמידים להינצל מן המגפה. בדמשק לא פסק מלדרוש ולהורות, ושם הוסיף תלמידים רבים מהקהל הספרדי העירוני. כשהתרפו הרוחות בצפת, חזר והמשיך במלאכתו כהוגה וכדרשן.

בעת שליחותו בשנה ה'ש״ן, נתפסו הוא ומלוויו בידי ליסטים בהרי לבנון. מסופר שאמר "לֵךְ דּוֹדִי" (קטע משיר השירים שעליו פרש בספרו) ופתח בתפילה נרגשת; האספסוף נתקף אימה וברח. הסיפור נרשם על ידי תלמיד שהצטרף לשליחות והועבר מדור לדור.

כאמור, בעת שהאלשיך דרש על רמאותו של לבן, טען בדרשה שכל מעשה לבן היה "תכנית רב־שכבתית של עקירה רוחנית". באותה שעה ראה האר״י בעיני רוחו את לבן ובשל כך חייך. כשהסביר זאת, נבהלו השומעים. הבריות ראו במעמד הזה אישור שמימי ליושרת פירושו, ומאז נקשר שמו ב"אלשיך הקדוש".

רבי משה אלשיך נפטר בי״ג בניסן ה'ש״ס, ונקבר בחלקת הצדיקים בבית העלמין העתיק בצפת. בית־הכנסת "האַלְשֵׂיךְ" סמוך ונראה למקום מגוריו ומשמר עד היום ספר תורה עתיק המקושר לשמו. דרשותיו, שנוסחו בלשון בהירה, ממשיכות לשמש מקור השראה לדרשנים ולתלמידי חכמים.

בדרוש כמעט אין דרשן ספרדי או מזרח־תיכוני שאינו שואב מן "תורת משה"; ציטוטיו חדרו גם לדרשות האשכנזיות. בפסיקה פסיקותיו מצוטטות ב"מִשְׁנֵה לֶמֶלֶךְ" וב"כֶּסֶף מִשְׁנֶה" כדוגמה לשילוב עומק תלמודי עם רגישות דרשנית. בחינוך ישיבות ספרדיות רבות מקדישות "שעת אלשיך" שבועית ללימוד מוסר־האגדה על־פי דרכיו. בזיכרון הציבורי יום י״ג בניסן הפך בעשרות קהילות ליום הילולא, בו לומדים מתורתו ומבקשים ישועה בזכותו.

האלשיך הקדוש משלב דמות של תלמיד־חכם מובהק, פוסק ודיין חריף, דרשן מעורר, מנהיג קהילה ומשגיח רוחני. הוא חיבר בין הפשט לדרש, בין הלכה למוסר ובין הארץ והגלות, וכל זאת בתקופה סוערת בצפת של המאה הט״ז – עיר שעלתה לגדולה רוחנית והותירה חותמה על דורות. סיפורי חייו ונפלאותיו, לצד חיבוריו המעמיקים, מבטיחים שזכרו יוסיף לחיות בלב ישראל.