שש מאות שבעים ואחת שנים חלפו מאז נולד רבי אפרים אנקווה בטולדו שבספרד, בשנת הקי"ד. הוא נולד לאביו, רבי ישראל אנקווה, מחבר ספר "מנורת המאור", אחד מספרי המוסר החשובים ביותר בימי הביניים.
אביו הזה היה דמות יוצאת דופן. הוא היה מהראשונים שציטטו מספר הזוהר ותרגמו אותו לעברית, עוד לפני שהזוהר הפך לנפוץ. ספרו זכה להערכה עצומה - גדולים כמו הרמ"א והשל"ה ציטטו אותו עשרות פעמים, ומאוחר יותר הוא אפילו תורגם ליידיש כדי שגם יהודי אשכנז יוכלו ללמוד ממנו.
בגיל צעיר נשלח אפרים ללמוד אצל רבנו נסים גירונדי, הר"ן המפורסם. באותו בית מדרש למדו גם הריב"ש והרשב"ץ, שעתידים היו להפוך לגדולי הדור באלג'יריה.
הטרגדיה ששינתה הכל
קיץ שנת הקנ"א. רבי אפרים היה בן 37. ואז מתרחש האסון הנורא ביותר שידעה יהדות ספרד עד אז - גזירות קנ"א. המונים נוצרים שוטפים את הרחובות, רוצחים אלפי יהודים, מעלים באש בתים ובתי כנסת. הברירה פשוטה ואכזרית: התנצרות או מוות.
י"ז בתמוז. היום שבו נתפס אביו של אפרים. הנוצרים דורשים ממנו להמיר את דתו. רבי ישראל אנקווה מסרב. הם מעלים אותו על המוקד, והוא עולה לשם עם ספר תורה בידיו, נשרף חי על קידוש השם.
רבי אפרים בורח מספרד עם אלפי פליטים אחרים, מתחיל נדודים של שנתיים. מרגע זה ואילך הוא חי באבל תמידי, מקבל על עצמו סיגופים ופרישות. "חורבן שכמוהו לא היה מאז גלו ישראל," כך הוא מתאר את מה שקרה.
מנדודים לבית חדש
שנתיים של נדודים, ולבסוף מגיע רבי אפרים למרכש שבמרוקו. שמו כבר מוכר, ומיד מבקשים ממנו למסור דרשות. אבל הוא לא נשאר שם זמן רב. הוא ממשיך להונין, עיירה קטנה שבה מתבקש לכהן כדיין.
ומהונין לאן? לתלמסאן, שם הפך לגדול רבני אלג'יר.
ארבעים שנה שימש רבי אפרים כרב ודיין בתלמסאן. בבית דינו ישבו חכמים גדולים כמו רבי ישועה הלוי, בעל "הליכות עולם". שמו נישא בכל צפון אפריקה, וכולם כינו אותו פשוט "הרב" - בלי תוספות. עד היום באלג'יריה, "הרב" סתם פירושו רבי אפרים אנקווה.
אבל הדרך לא תמיד הייתה סלולה. פעם הוציא פסק מורכב בעניין אישה שהייתה צריכה להתייבם - מה שנודע כ"פרשת היבמה מתאזה". חכמים מקומיים, שלא היו ברמתו התורנית, יצאו נגדו בחריפות. הם אפילו כתבו לרשב"ץ, מגדולי הדור, להתלונן עליו.
רבי אפרים הגיב בכאב רב. הוא שלח תשובה מנומקת לרשב"ץ, הסביר את פסיקתו לפרטי פרטים, והתלונן על אלה שמפיצים עליו שמועות בלי לבדוק את העובדות. "יש כאלה שמורים הוראות בלי שהגיעו להוראה," כתב בצער.
רופא שהקדים את זמנו
מרתק לגלות שכבר לפני 600 שנה הבין רבי אפרים דברים שהרפואה המודרנית גילתה רק לאחרונה. הוא היה מסביר שכאב אינו רק עניין גופני - יש בו גם צד נפשי. מה שהיום אנחנו מכנים "פסיכוסומטי".
אבל זה לא הכל. הוא האמין שאפשר להאט את תהליך ההזדקנות באמצעות תזונה נכונה ופעילות מוחית מתמדת. "המוח שלא מפסיק לעבוד נשאר צעיר," הוא נהג לומר.
משורר הנשמה
רבי אפרים לא היה רק פוסק הלכות. הוא כתב פיוטים נוגעי לב שנכנסו למחזורי התפילה. "אלה מהימן די ברא זמן" בארמית, ו"אדון עולם אשר נעלית" - שניהם נכתבו על ידוו.
ספרו המרכזי, "שער כבוד ה'", נכתב כתשובה לבנו. זהו חיבור עמוק בפילוסופיה וקבלה, המיישב את המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן. מקובלי צפת העריכו מאוד את הספר, ורבי חיים ויטאל מעיד שהיה שגור בפיהם.
קבר שהפך למוקד עליה לרגל עד היום
קברו של רבי אפרים בתלמסאן הפך מיד למוקד עלייה לרגל. והמפתיע? לא רק יהודים מכבדים את המקום - גם המוסלמים שומרים עליו בקדושה, חולצים נעליים בכניסה.
ליד הקבר נמצא המעיין שבו טבל הרב בחייו. עולי הרגל טובלים בו עד היום לפני שנכנסים להתפלל. בר"ח כסלו ובל"ג בעומר המקום הומה אדם.
השושלת נמשכת עד היום
חמש מאות שנה אחרי רבי אפרים, קם מצאצאיו רבי רפאל אנקווה - הרב הראשי הראשון של מרוקו. בהלוויה שלו ב-1935 השתתפו 50,000 איש - יהודים, מוסלמים ונוצרים כאחד. גם הוא, כמו זקנו הגדול, שילב תורה ורפואה.
עד היום רבות ממשפחות אלנקווה ואנקווא הן משפחות של צאצאיו הרבים.
