רבי זושא והחמימות בארמון
רבי זושא מאניפולי.
רבי זושא מאניפולי.
האיש שמעולם לא חווה רע: סיפורו המופלא של רבי זושא מאניפולי
רבי זושא נולד בשנת 1730 (ה'ת"צ) לאב עשיר ובעל אחוזות בשם רבי אליעזר ליפמן ולאמו מירל. מי היה מנחש שבן למשפחה אמידה יבחר יום אחד בחיי דוחק קיצוניים? אך זה בדיוק מה שקרה כשהתקרב לתנועת החסידות.
בשלב מסוים בחייו, רבי זושא נסע למגיד ממעזריטש, ממנהיגי החסידות המוקדמת. בשובו, ביקר את אחיו, רבי אלימלך (שלימים יהפוך לרבי אלימלך מליז'נסק המפורסם). הפגישה הזו שינתה את מסלול חייהם של שני האחים – רבי אלימלך, שזיהה את השינוי הרוחני באחיו, ביקש להצטרף אליו בדרכו לרבו.
אבל רבי זושא? הוא לא הסכים מיד. במקום זאת, הציב תנאי מדהים - על שניהם לצאת תחילה ל"גלות", מסע נדודים מרצון שבו יחיו ללא כסף, ללא אוכל, וללא מקום קבוע ללון בו. האם יש לכם חבר שהייתם מסכימים לתנאים כאלה בשבילו?
מה שהופך את סיפורו של רבי זושא למרתק במיוחד הוא הפרדוקס שאפיין את חייו. הוא חי בעוני קיצוני, תמיד למד על רצפת בית המדרש ליד האח (התנור), ואפילו לבש בגדים בלויים. ובכל זאת, הוא הפך לסמל של אושר ושמחה!
סיפור מפורסם ממחיש זאת היטב: שני רבנים חשובים, רבי שמעלקה מניקלשבורג ורבי פנחס הורוביץ, באו למגיד ממעזריטש ושאלו כיצד אפשר לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה (כפי שנאמר במשנה). המגיד הפנה אותם לרבי זושא, אותו מצאו יושב מאחורי התנור. תשובתו? "נראה שלא שמעתם נכון, אינני יכול להסביר לכם זאת מכיוון שמעולם לא היה לי רע."
אדם שחי בעוני, סבל מרעב ומחסור, וטוען שמעולם לא חווה רע? אם זו לא הגדרה של אופטימיות קיצונית, אז מה כן?
אחת התכונות המוזרות והמקסימות של רבי זושא הייתה שהוא תמיד דיבר על עצמו בגוף שלישי - "זושא אומר". כשנשאל מדוע, הסביר שרק הקב"ה יכול לומר "אני", כלשון הדיבר הראשון בעשרת הדיברות: "אנוכי ה' אלוקיך". רבי זושא לקח את ענוות הנפש לרמה חדשה לגמרי!
אמרתו המפורסמת ביותר מבטאת את עומק תפיסת עולמו: "אם ישאלו אותי בשמים למה לא הייתי אלימלך (אחיו) - אדע מה להשיב. אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתי זושא - יסתתמו טענותי."
במילים אחרות: החיים שלך הם המתנה שקיבלת; מה שתעשה איתם הוא המתנה שתחזיר.
אחת העובדות הפחות ידועות על רבי זושא היא שהוא למד דווקא היה למדן גדול, למרות שרבים חשבו אחרת. רבי פנחס מקוריץ העיד עליו שהוא שימש ברבנות שלוש-עשרה שנה, עובדה שנשכחה עם הזמן. גם רבי שניאור זלמן מליאדי (בעל התניא) אמר עליו ש"היה למדן אמיתי".
מעניין שבתחילת דרכו הצניע רבי זושא את כל מדרגותיו עד שאנשים חשבוהו לאדם פשוט. אפילו לאחר שהתפרסם כצדיק, עדיין נתפס כסמל של תמימות וענווה, ורבים חשבו שאינו יודע ספר. מסתבר שמדובר באיש שבחר במודע להסתיר את למדנותו ויכולותיו האינטלקטואליות – אסטרטגיה יוצאת דופן לגמרי בעולם שבו אנשים נוטים להתפאר בידיעותיהם!
לרבי זושא היה שיטה ייחודית להחזרת אנשים בתשובה. לפי המסורת החסידית, הוא היה מתוודה כביכול על "חטאיו" שלו ליד אדם שבאמת חטא אותם חטאים. הטכניקה המבריקה הזו - לדבר על עצמך במקום להאשים את האחר - גרמה לאנשים רבים לחזור בתשובה.
רבי זושא היה למעשה מטפל פסיכולוגי מתקדם לזמנו, שהבין את עוצמת ההזדהות והשיקוף הרגשי מאות שנים לפני שמושגים אלה הפכו לחלק מהטיפול המודרני!
רבי זושא נודע גם ביראת השמיים העצומה שלו. רבי שניאור זלמן מלאדי (בעל התניא) אמר עליו: "עבודתו הייתה ביראה עילאה כל כך, עד שגם בהיכל היראה הייתה יראתו לפלא".
רבי זושא עלה לגנזי מרומים בב' בשבט ה'תק"ס (28 בינואר 1800), בהיותו כבן 70. הוא נקבר בעירו אניפולי, ליד רבו המגיד ממעזריטש. המעניין הוא שעל מצבתו המקורית נכתב: "פה נטמן הקדוש... עובד אלוקים באהבה והשמח ביסורים ורבים השיב מעוון". לאחר זמן, המצבה נכתבה מחדש ועליה נחקק רק: "הרבי ר' זושא".
זכותו תגן עלינו
אבל רבי זושא? הוא לא הסכים מיד. במקום זאת, הציב תנאי מדהים - על שניהם לצאת תחילה ל"גלות", מסע נדודים מרצון שבו יחיו ללא כסף, ללא אוכל, וללא מקום קבוע ללון בו. האם יש לכם חבר שהייתם מסכימים לתנאים כאלה בשבילו?
מה שהופך את סיפורו של רבי זושא למרתק במיוחד הוא הפרדוקס שאפיין את חייו. הוא חי בעוני קיצוני, תמיד למד על רצפת בית המדרש ליד האח (התנור), ואפילו לבש בגדים בלויים. ובכל זאת, הוא הפך לסמל של אושר ושמחה!
סיפור מפורסם ממחיש זאת היטב: שני רבנים חשובים, רבי שמעלקה מניקלשבורג ורבי פנחס הורוביץ, באו למגיד ממעזריטש ושאלו כיצד אפשר לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה (כפי שנאמר במשנה). המגיד הפנה אותם לרבי זושא, אותו מצאו יושב מאחורי התנור. תשובתו? "נראה שלא שמעתם נכון, אינני יכול להסביר לכם זאת מכיוון שמעולם לא היה לי רע."
אדם שחי בעוני, סבל מרעב ומחסור, וטוען שמעולם לא חווה רע? אם זו לא הגדרה של אופטימיות קיצונית, אז מה כן?
אחת התכונות המוזרות והמקסימות של רבי זושא הייתה שהוא תמיד דיבר על עצמו בגוף שלישי - "זושא אומר". כשנשאל מדוע, הסביר שרק הקב"ה יכול לומר "אני", כלשון הדיבר הראשון בעשרת הדיברות: "אנוכי ה' אלוקיך". רבי זושא לקח את ענוות הנפש לרמה חדשה לגמרי!
אמרתו המפורסמת ביותר מבטאת את עומק תפיסת עולמו: "אם ישאלו אותי בשמים למה לא הייתי אלימלך (אחיו) - אדע מה להשיב. אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתי זושא - יסתתמו טענותי."
במילים אחרות: החיים שלך הם המתנה שקיבלת; מה שתעשה איתם הוא המתנה שתחזיר.
אחת העובדות הפחות ידועות על רבי זושא היא שהוא למד דווקא היה למדן גדול, למרות שרבים חשבו אחרת. רבי פנחס מקוריץ העיד עליו שהוא שימש ברבנות שלוש-עשרה שנה, עובדה שנשכחה עם הזמן. גם רבי שניאור זלמן מליאדי (בעל התניא) אמר עליו ש"היה למדן אמיתי".
מעניין שבתחילת דרכו הצניע רבי זושא את כל מדרגותיו עד שאנשים חשבוהו לאדם פשוט. אפילו לאחר שהתפרסם כצדיק, עדיין נתפס כסמל של תמימות וענווה, ורבים חשבו שאינו יודע ספר. מסתבר שמדובר באיש שבחר במודע להסתיר את למדנותו ויכולותיו האינטלקטואליות – אסטרטגיה יוצאת דופן לגמרי בעולם שבו אנשים נוטים להתפאר בידיעותיהם!
לרבי זושא היה שיטה ייחודית להחזרת אנשים בתשובה. לפי המסורת החסידית, הוא היה מתוודה כביכול על "חטאיו" שלו ליד אדם שבאמת חטא אותם חטאים. הטכניקה המבריקה הזו - לדבר על עצמך במקום להאשים את האחר - גרמה לאנשים רבים לחזור בתשובה.
רבי זושא היה למעשה מטפל פסיכולוגי מתקדם לזמנו, שהבין את עוצמת ההזדהות והשיקוף הרגשי מאות שנים לפני שמושגים אלה הפכו לחלק מהטיפול המודרני!
רבי זושא נודע גם ביראת השמיים העצומה שלו. רבי שניאור זלמן מלאדי (בעל התניא) אמר עליו: "עבודתו הייתה ביראה עילאה כל כך, עד שגם בהיכל היראה הייתה יראתו לפלא".
רבי זושא עלה לגנזי מרומים בב' בשבט ה'תק"ס (28 בינואר 1800), בהיותו כבן 70. הוא נקבר בעירו אניפולי, ליד רבו המגיד ממעזריטש. המעניין הוא שעל מצבתו המקורית נכתב: "פה נטמן הקדוש... עובד אלוקים באהבה והשמח ביסורים ורבים השיב מעוון". לאחר זמן, המצבה נכתבה מחדש ועליה נחקק רק: "הרבי ר' זושא".
זכותו תגן עלינו
