לר' אושר הייתה חנות תכשיטים. יום אחד הוא לקח כסף רב, שחלקו היה הלוואות מחברים וידידים, ויצא לצפון יחד עם אחד מתלמידיו. הם עברו בין כמה כפרים ערביים בצפון וקנו תכשיטים לחנות. את כל התכשיטים, שהיו בשווי עצום, הניח ר' אושר בתוך מזוודה.
כאשר הגיע ר' אושר למירון, לציון רבי שמעון בר יוחאי, ביקש ר' אושר מהתלמיד, שישגיח על המזוודה, בעוד שר' אושר יצא להתבודד בהרי מירון. התלמיד שידע שכל כספו של ר' אושר נמצא במזוודה זו, שמר עליה מכל משמר.
אך לרגע קט, הסיח התלמיד את דעתו מהמזוודה, והמזוודה נעלמה. כנראה מישהו "שם עין" על המזוודה, וחיכה לשעת כושר בשביל להעלים אותה. התלמיד התחיל להתרוצץ כאחוז טירוף בכל רחבי המתחם, אך המזוודה נעלמה כלא הייתה.
כשר' אושר חזר מהשדה, הוא רואה את תלמידו קופץ במקומו מרוב לחץ כאחוז טירוף. ר' אושר הבין מיד שהמזוודה נעלמה, ואז הוא פנה לתלמידו בשאלה:
"אכלת כבר ארוחת צהריים?"
התלמיד לא הבין מה ר' אושר רוצה, ובקושי הצליח לומר שעדיין לא אכל ארוחת צהריים.
ר' אושר לקח את התלמיד לשולחן שהיה בסביבה, והתיישב איתו לאכול ארוחת צהריים. ואז נכנסו שניהם יחד לתוך ציון רבי שמעון בר יוחאי.
אותו תלמיד מספר שמעולם ר' אושר אפילו לא רמז לו על אותה מזוודה שנעלמה.
יודעי דבר מספרים שמאותו מקרה, ר' אושר התחיל לזכות למדרגות עליונות.
