עֶרֶב שַׁבָּת יָרַד אֶל הַכְּפָר וְהַכֹּל רִחֵף בְּרֵיחַ חַלּוֹת זָהֹב וּמָתוֹק. בְּבֵית הָאֶבֶן הַקָּטָן סִיְּמָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא לַעֲרֹךְ אֶת הַשֻּׁלְחָן, וְרַבִּי חֲנִינָא, הַצַּדִּיק הַמְּפֻרְסָם, בָּדַק אֶת הַפְּתִילוֹת שֶׁל נֵרוֹת‑הַשַּׁבָּת. בֶּחָצֵר קִפְּצָה בִּתּוֹ הַקְּטַנָּה, דִּינָה, בַּת חָמֵשׁ, בְּשִׂמְלָה רְקוּמָה. הִיא רָצְתָה כָּל‑כָּךְ לַעֲזֹר.
לְדִינָה הָיָה תַּפְקִיד מְיֻחָד, הִיא הָיְתָה מוֹזֶגֶת שֶׁמֶן לְנֵרוֹת הַשַּׁבָּת , אֲבָל הַפַּעַם בַּקְבּוּק הַשֶּׁמֶן לֹא הָיָה בַּמָּקוֹם
הִיא חִפְּשָׂה וְחִפְּשָׂה עַד שֶׁמָּצְאָה בַּקְבּוּק שֶׁהָיָה מַמָּשׁ דּוֹמֶה לְבַקְבּוּק הַשֶּׁמֶן, שֶׁמֶן הַזַּיִת שֶׁאִמָּא מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בּוֹ תָּמִיד,
דִּינָה מִלְּאָה בִּזְהִירוּת אֶת קַעֲרִיּוֹת‑הַנֵּרוֹת. רַק כְּשֶׁהֵרִימָה אֶת הַבַּקְבּוּק הֵרִיחָה רֵיחַ חָמוּץ. לִבָּהּ צָנַח—זֶה הָיָה חֹמֶץ! הִיא רָצָה פְּנִימָה, עֵינֶיהָ נוֹצְצוֹת מִדְּמָעוֹת.
“אַבָּא,” קָרְאָה בְּלַחַשׁ רוֹעֵד, “בִּלְבַּלְתִּי אֶת הַבַּקְבּוּקִים; מִלֵּאתִי אֶת הַנֵּרוֹת בְּחֹמֶץ. עוֹד מְעַט נִכְנֶסֶת שַׁבָּת וְלֹא נַסְפִּיק לְהַחֲלִיף אֶת הַחֹמֶץ בְּשֶׁמֶן זַיִת, הֵם יִכְבּוּ, וַאֲנַחְנוּ נֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ…”
רַבִּי חֲנִינָא הִתְכּוֹפֵף אֵלֶיהָ, חִמֵּם אוֹתָהּ בְּחִיּוּךְ רָחָב וְאָמַר אֶת הַמִּלִּים שֶׁיְּשַׁנּוּ אֶת הָעֶרֶב כֻּלּוֹ:
“בִּתִּי, אַל תִּדְאֲגִי. מִי שֶׁאָמַר לשֶׁמֶן שֶׁיִּדְלֹק—יֹאמַר גַּם לחֹמץ שֶׁיִּדְלֹק.”
אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא הִצִּיתָה גַּפְרוּר, הַגַּפְרוּר נָגַע בַּפְּתִילָה… וְלֶהָבָה שְׁקֵטָה וַעֲגֻלָּה נִדְלְקָה, כְּאִלּוּ דָּלְקָה בְּשֶׁמֶן הַטּוֹב בְּיוֹתֵר. דִּינָה מִצְמְצָה בְּתַדְהֵמָה. הַלֶּהָבָה רָקְדָה כְּמוֹ פַּרְפַּר שֶׁל אוֹר, לֹא מְהַבְהֶבֶת, לֹא נֶחְלֶשֶׁת. הָרֵיחַ הֶחָמוּץ נֶעֱלַם, נִשְׁאַר רַק הַנִּיחוֹחַ הַמָּתוֹק שֶׁל שַׁבַּת קֹדֶשׁ.
הַמִּשְׁפָּחָה שָׁרָה “שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם”, וְכָל אוֹרֵחַ שֶׁהֵצִיץ בַּנֵּר תָּהָה בְּלִבּוֹ מָה מְיֻחָד בּוֹ—וְאִישׁ לֹא גִּלָּה שֶׁזֶּה בְּעֶצֶם חֹמֶץ. זְמַן הַסְּעוּדָה חָלַף בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְסִפּוּרִים נִפְלָאִים וְאִמָּא סִפְּרָה אֵיךְ נֵרוֹת כָּאֵלֶּה מְאִירִים לֹא רַק אֶת הַבַּיִת אֶלָּא גַּם אֶת הַלֵּב. דִּינָה יָשְׁבָה צְמוּדָה לְאָבִיהָ; הִיא כְּבָר לֹא פָּחֲדָה מִכְּלוּם.
לְמָחֳרָת בַּבֹּקֶר, אַחֲרֵי תְּפִלַּת שַׁבָּת, הַנֵּרוֹת עֲדַיִן דָּלְקוּ בְּאוֹר יְקָרוֹת! בַּצָּהֳרַיִם, כְּשֶׁשֶּׁמֶשׁ הַגָּלִיל שָׁטְפָה אֶת הַחֶדֶר, דִּינָה בָּדְקָה שׁוּב—הַלֶּהָבוֹת עֲדַיִן עָמְדוּ אֵיתָנוֹת. וְעַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת , בְּשָׁעָה שֶׁהַכּוֹכָבִים נִצְנְצוּ בַּשָּׁמַיִם, נִשְׁאַר מִן הָאוֹר דַּי כְּדֵי לְהַדְלִיק מִמֶּנּוּ אֶת נֵר הַבְדָּלָה.
לְאַחַר שֶׁהִבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל, חִבֵּק רַבִּי חֲנִינָא אֶת בִּתּוֹ. “רָאִיתָ, דִּינָה?” לָחַשׁ. “הַ' מַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם, ה' קוֹבֵעַ אֶת חֻקֵּי הַבְּרִיאָה. אַשְׁרֵינוּ שֶׁזָּכִינוּ לִהְיוֹת יְלָדָיו אֲהוּבָיו.” דִּינָה חִיְּכָה חִיּוּךְ גָּדוֹל, כְּאִלּוּ נִיצוֹץ מִן הַלֶּהָבָה דָּלַק יָשָׁר מִתּוֹךְ עֵינֶיהָ.
רוּחַ עֶרֶב רַעֲנָנָה מִלְּאָה אֶת הַבַּיִת. אִמָּא כִּבְּתָה בַּעֲדִינוּת אֶת הַפְּתִילוֹת שֶׁנּוֹתְרוּ, וְדִינָה לָחֲשָׁה לָהֶן “תּוֹדָה” קְטַנָּה. מֵאָז, בְּכָל פַּעַם שֶׁעָזְרָה לְאִמָּא בַּהֲכָנוֹת לְשַׁבָּת, הָיְתָה דִּינָה מַחְזִיקָה אֶת בַּקְבּוּק הַשֶּׁמֶן בְּיָדַיִם יַצִּיבוֹת, אֲבָל בְּלִבָּהּ שָׁמְרָה אֶת הַזִּכָּרוֹן: אֲפִלּוּ חֹמֶץ יָכוֹל לַהֲפֹךְ לְאוֹר יְקָרוֹת.
