לפני קרוב למאתיים שנה שלט ברוסיה קיסר קשוח בשם ניקולאי. הוא גזר שכל ילד יהודי חזק יילקח לצבא ויגדל רחוק‑רחוק מביתו. החיילים עברו מעיר לעיר, חיפשו ילדים בני שמונה‑תשע, וכשמצאו, לקחו אותם במהירות אל מחנה אימונים קפוא אי‑שם בצפון.
בכפר קטן חיו ר’ אליעזר וחיה‑רחל רייכמן עם בנם האהוב יצחק‑דוד. הוא היה ילד עליז עם כיפה תכולה ופאות מתנפנפות. כל ערב למד אות מהאלף‑בית ופסוק תהילים ליד אביו. אבל לילה חורפי אחד נשמעו נקישות עזות. קצין גבוה דפק על הדלת, ושני חיילים אחזו ביצחק‑דוד. אמא בכתה, אבא התחנן, אך לשווא. החיילים יצאו לדרך, והחדר של יצחק‑דוד נשאר ריק.
הרכבת הארוכה עצרה בתוך יערות שלג לבנים. ילדים יהודים הובלו למחנה, שם לימדו אותם לצעוד, לנקות רובים ולאכול מאכלים שאינם כשרים. ממונים קשוחים שמרו עליהם לבל יזכירו אפילו מילה על יהדות. אבל יצחק‑דוד החביא סוד קטן: בכיס פנימי במעיל הצמר הסתיר זוג תפילין שקיבל רגע לפני שנחטף. בכל לילה, כשהכול נרדמו, התגנב אל מתחת למדרגות העץ, הניח תפילין ולחש: “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד.” חבריו פחדו, אבל הוא חייך בעיניים בוהקות ואמר: “החוט הזה קושר אותי הביתה.”
שנים חלפו. יצחק‑דוד נעשה חייל גבוה וחסון, אך פניו שמרו על רוך מיוחד. בוקר אחד, בדיוק כשהסתיר את קשר התפילין, נכנס למחסן מפקד אכזר. הוא ראה את התפילין, חטף אותם וזרק על הקרקע. לרגע רתח דמו של יצחק‑דוד; בלי לחשוב, היכה את המפקד ברובה שלו, והמפקד נהרג.
בתוך דקות הוא היה אזוק, ובצהריים נערך משפט‑שדה. “לפניך שתי אפשרויות,” אמר השופט הצבאי, “למות בירייה, או מעבר בין שתי שורות של מאה חיילים שמצליפים בשוט.” יצחק‑דוד ידע שהמעבר קשה מאוד, אך בלבו אמר: “אם יש לי סיכוי קטן לחיות ולהניח שוב תפילין—אלחם עליו.” הוא בחר בשוטים.
היום היה קפוא. שני טורים ארוכים של חיילים עמדו עם שוטים. קול התוף נתן את האות, ויצחק‑דוד החל לצעוד. כל הצלפה כאבה מאוד, אך בלבו אמר שוב ושוב: “אני יהודי, אני יהודי.” כשהגיע לסוף השורה התמוטט על השלג, אבל נשם. לפי חוק רוסי, מי ששרד עונש כזה שוחרר מן הצבא, וכך יצא יצחק‑דוד לחופשי, עטוף בשמיכה דקה ופצוע, אך חי.
בעיר הראשונה שביקר חיפש בית‑כנסת. יהודים טובים טיפלו בו. “רב יקר,” ביקש, “לא למדתי תורה מאז שהייתי ילד. אנא לימדני.” והוא למד באהבה אלף‑בית, פרשת השבוע ואפילו דף גמרא. כעבור זמן התחתן עם אישה צדקת. בביתם הייתה קופסה מיוחדת לתפילין—אותו זוג ישן שהושב לו בדרך פלא בידי חייל רחום שמצא אותם על הרצפה.
לימים נולד להם בן, נפתלי‑כהן שמו, שגדל להיות חסיד נלהב. בכל בוקר היה רואה את אביו מניח את התפילין המקומטות ושואל: “אבא, איך שמרת עליהן כל‑כך הרבה שנים?” יצחק‑דוד חייך וענה: “ילד יקר, לא אני שמרתי על התפילין—הן שמרו עלי.”
וכשנדלקות הלבבות סביב שולחן שבת, מספרים הילדים את סיפורו: איך ניצוץ קטן של יהודי יכול לבעור גם במחנה קרח, ואיך אפילו מאה מכות אינן מכבות את האור של “שמע ישראל” החבוי בלב. כי נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר.
