פַּעַם, לִפְנֵי הָמוֹן הָמוֹן שָׁנִים, הָיָה קְצָת עָצוּב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הַמֶּרֶד הַגָּדוֹל שֶׁל בַּר כּוֹכְבָא נִכְשָל, וְהָרוֹמָאִים הָרְשָׁעִים הֶחְלִיטוּ לַעֲשׂוֹת חֹק חָדָשׁ וּמְעַצְבֵּן. הַחַיָּלִים שֶׁלָּהֶם, עִם קַסְדּוֹת הַבַּרְזֶל הַגְּדוֹלוֹת וְהַפַּרְצוּף הֶחָמוּץ (כְּמוֹ לִימוֹן שֶׁעָמַד שָׁבוּעַ בַּשֶּׁמֶשׁ!), רָקְעוּ בַּמַּגָּפַיִם – בּוּם! טְרָאח! – וְצָעֲקוּ: "הַקְשִׁיבוּ הַקְשִׁיבוּ! מֵהַיּוֹם, אָסוּר לִלְמֹד תּוֹרָה! וּמִי שֶׁיִּלְמַד תוֹרָה – נִנְעַל אוֹתוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִים!"
אֲבָל רַבִּי עֲקִיבָא לֹא פָּחַד בִּכְלָל! הוּא יָדַע שֶׁבְּלִי תּוֹרָה, אִי אֶפְשָׁר. בִּמְקוֹם לְהִתְחַבֵּא, הוּא יָצָא הַחוּצָה אֶל הָרְחוֹב, מַמָּשׁ בָּרַבִּים, מוּל כֻּלָּם! הוּא אָסַף סְבִיבוֹ הָמוֹן אֲנָשִׁים וִילָדִים וְשָׁאַל: "תַּגִּידוּ לִי, חֲבֵרִים, דָּג יָכוֹל לִחְיוֹת מִחוּץ לַיָּם? מָה קוֹרֶה לְדָג בְּלִי מַיִם?"
"הוּא לֹא נוֹשֵׁם!" צָעֲקוּ כֻּלָּם, "הָדָג עוֹשֶׂה פְלָאפּ-פְלָאפּ וְ… מֵת!"
"בְּדִיּוּק!" חִיֵּךְ רַבִּי עֲקִיבָא. "הַתּוֹרָה הִיא הַמַּיִם שֶׁלָּנוּ! אֲנַחְנוּ פָשׁוּט לֹא יְכוֹלִים לִחְיוֹת בְּלִי לִלְמֹד תּוֹרָה!"
בִּגְלַל שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא לִמֵּד כָּכָה בַּחוּץ, הַחַיָּלִים תָּפְסוּ אוֹתוֹ. הֵם נָעֲלוּ אוֹתוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, חֶדֶר סָגוּר עִם מַנְעוּל גָּדוֹל: קְלִיק-קְלָאק!
אֲבָל רַבִּי עֲקִיבָא לֹא הָיָה לְבַד. כָּל יוֹם בָּא לְבַקֵּר אוֹתוֹ יְהוֹשֻׁעַ, הַתַּלְמִיד הָאָהוּב שֶׁלּוֹ. יְהוֹשֻׁעַ הָיָה סוֹחֵב כַּד מַיִם כָּבֵד: "אוּף… הוֹפּ… פּוּף…". קְצָת מֵהַמַּיִם רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה שׁוֹתֶה, וְעִם קְצָת מַיִם הוּא הָיָה נוֹטֵל יָדַיִם לִפְנֵי הָאֹכֶל. שׁוֹפֵךְ מַיִם מִתּוֹךְ סֵפֶל מְיֻחָד, עַל יַד יָמִין וְעַל יַד שְׂמֹאל, בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁצִּוּוּ הַחֲכָמִים.
יוֹם אֶחָד עָמַד בַּשַּׁעַר שׁוֹמֵר חָדָשׁ, רוֹמָאִי עִם שָׂפָם גָּדוֹל שֶׁזָּז כְּמוֹ מַטְאֲטֵא, וּפַרְצוּף חַשְׁדָן.
כְּשֶׁיְּהוֹשֻׁעַ הִגִּיעַ, הַשּׁוֹמֵר קָפַץ: "עֲצֹר! מָה יֵשׁ בַּכַּד?" הוּא הֵצִיץ פְּנִימָה. "אָה-הָא! הֲמוֹן מַיִם! אוּלַי אַתָּה רוֹצֶה לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם עַל הַקִּיר, לַעֲשׂוֹת בּוֹץ, וְאָז רַבִּי עֲקִיבָא יַחְפֹּר חוֹר וְיִבְרַח!"
מֵרֹב פַּחַד מֵהָרַעְיוֹן הַמַּצְחִיק שֶׁלּוֹ, הַשּׁוֹמֵר חָטַף אֶת הַכַּד וְ… שְׁפְּרִיץ-שְׁפְּרָאץ! הוּא שָׁפַךְ חֲצִי מֵהַמַּיִם עַל הָרִצְפָּה! הַמַּגָּפַיִם שֶׁלּוֹ נִרְטְבוּ לְגַמְרֵי, וְהוּא הָלַךְ כּוֹעֵס, מַשְׁאִיר אֶת יְהוֹשֻׁעַ עִם כַּד כִּמְעַט רֵיק.
יְהוֹשֻׁעַ נִכְנַס לְרַבִּי עֲקִיבָא מְאֹד עָצוּב. "סְלִיחָה, רַבִּי עֲקִיבָא," בָּכָה יְהוֹשֻׁעַ. "הַשּׁוֹמֵר שָׁפַךְ אֶת הַמַּיִם. נִשְׁאֲרוּ מַמָּשׁ מְעַט. בְּקֹשִׁי מַסְפִּיק כְּדֵי שֶׁתִּשְׁתֶּה וְלֹא תִּהְיֶה צָמֵא."
רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה מְאֹד מְבֻגָּר, וּמְאֹד צָמֵא. הוּא הִסְתַּכֵּל עַל הַמַּיִם וְאָמַר: "יְהוֹשֻׁעַ חֲבֵרִי, תֵּן לִי אֶת הַמַּיִם. אֲנִי צָרִיךְ לִטֹּל יָדַיִם לִפְנֵי הָאֹכֶל."
יְהוֹשֻׁעַ פָּתַח עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת כְּמוֹ מַטְבְּעוֹת! "אֲבָל רַבִּי! אִם תִּטֹּל יָדַיִם – לֹא יִשָּׁאֵר לְךָ מָה לִשְׁתּוֹת! תִּהְיֶה צָמֵא, וְאִי אֶפְשָׁר לִחְיוֹת כָּכָה!"
רַבִּי עֲקִיבָא חִיֵּךְ חִיּוּךְ מָתוֹק מָתוֹק. "אַתָּה צוֹדֵק. אֲנִי צָמֵא. אֲבָל חֲכָמִים צִוּוּ עָלֵינוּ לִטֹּל יָדַיִם לִפְנֵי שֶׁאוֹכְלִים. הַחַיִּים שֶׁלִּי חֲשׁוּבִים, אֲבָל לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְווֹת שֶׁל הַתּוֹרָה וְהַחֲכָמִים – זֶה חָשׁוּב לִי יוֹתֵר מִכָּל דָּבָר! אֲנִי לְעוֹלָם לֹא אֲוַתֵּר עַל דִּבְרֵי חֲבֵרַי!"
יְהוֹשֻׁעַ הִתְרַגֵּשׁ כָּל כָּךְ. הוּא לָקַח אֶת הַכַּד. טִיף-טַף, טִיף-טַף… הוּא יָצַק בִּזְהִירוּת אֶת טִפּוֹת הַמַּיִם הָאַחֲרוֹנוֹת עַל יָדָיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא. אֵיזוֹ מְסִירוּת שֶׁל מִצְוָה!
וּכְשֶׁכֻּלָּם שָׁמְעוּ עַל הַמַּעֲשֶׂה הַמֻּפְלָא הַזֶּה, הֵם אָמְרוּ: "וָאוּ! אִם כָּכָה רַבִּי עֲקִיבָא שׁוֹמֵר עַל מִצְווֹת כְּשֶׁהוּא בְּבֵית הָאֲסוּרִים, תְּאֲרוּ לָכֶם אֵיךְ הוּא אָהַב אוֹתָן תָּמִיד!"
וְכָכָה עַד הַיּוֹם אֲנַחְנוּ זוֹכְרִים אֶת הָאַהֲבָה הָעֲצוּמָה שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא לַתּוֹרָה, הַרְבֵּה אַחֲרֵי שֶׁשָּׁכַחְנוּ אֶת הָרוֹמָאִים הָרְשָׁעִים.
על פי תלמוד בבלי עירובין דף כא’ ע”ב.
